וואו. איזה משחק!

קודם כל גילוי נאות: משריקת הסיום של משחק מספר 1 ועד עכשיו (הגול של ניימאר, גיב אור טייק 5 דקות) לא קראתי או ראיתי שום דבר שקשור במשחק. האמת – רק לפני שעה כשפתחתי את המחשב גיליתי שקיירי גמר את העונה (אגב, במאמר מוסגר – הייתי נותן דווקא לו לעשות אופן במהלך האחרון, מפני שהוא חודר עדיף על לברון ויכול להפעיל לחץ על ההגנה ולהגיע לטבעת, וכן ליצור מגע ולקבל את השריקה) . זה אומר שעוד לא הספקתי "לגנוב" דעות של אנשים אחרים, אז אם אני חוזר על דבריו של מישהו – אין כאן כוונה לפלגיאטיזם. הסיבה הטריוויאלית לטור הסיכום המאוחר יחסית היא פשוטה אך כואבת (מאוד) – 36 שעות של כאבי ראש כבדים ולא מוסברים, שאני לא מאחל לאיש ושהפכו אותי למת-חי בתקופה זו. עד כאן אני, בואו נעבור לכאבי הראש של בלאט:

הדבר הכי חשוב ששמתי לב אליו במשחק הוא עד כמה המאמנים הגיעו מוכנים לקרב. קליבלנד לא נתנה ללוחמים לרוץ וליידות שלשות, והדגש על השלשות של סטף מהפינה היה ניכר, בעיקר לחדי האוזן ביניכם דווקא כשהוא כן תפר אחת ברבע השני: TT רדף אחרי סטף באחד מטיוליו מתחת לסל לכיוון שמאל. ברקע, מי שהקשיב טוב בטח שמע את הקול הרועם "don't leave him!". אבל זה בדיוק מה שהקנדי חסר הנסיון עשה – האמין שהמהלך נגמר כשקרי מסר החוצה לשחקן, רק כדי לקבל מיד חזרה לשלשה מהפינה. אם עד אותה נקודה הבחור היה 12/13 בפלייאוף משם, עכשיו זה 13/14.

ואם בלאט בא מוכן, מה נגיד על קר? במחצית השניה הוא שלט לחלוטין בכל מי שלא קוראים לו קיירי או לברון. הוא הזכיר לי את הגישה של דוק ריברס מול הלייקרס, כשנתן לקובי להשתולל ולקלוע בלי סוף (נדמה לי שהיו לקובי 19 נקודות ברבע השלישי), אבל ידע שהוא עוצר את השאר ולא נותן להם נקודות קלות. עכשיו – זה קל להגיד אבל קצת קשה לעשות, והדרך שהוא עשה את זה מעוררת הערכה. במשפט אחד – הוא הזכיר לשחקנים של קליבלנד שהם לא יותר מרול פליירס, ושאין להם שום דבר משמעותי נגדו. הטיפול הזה מתחלק ל-2: את הגבוהים הוא פשוט סגר לריבאונד התקפה, ובגלל שאין להם משחק פוסט בכלל, הוא הוציא את העוקץ מ-TT והחברים. הטיפול בגארדים היה מרשים יותר, בעיקר בדלי: כשיש לך שחקן שפתאום עולה לגדולה בפלייאוף, אתה צריך להזכיר לו שהוא לא כזה גדול, וקר עשה זאת ע"י לחץ ואגרסיביות בכל תנועה של האוסטרלי, אפילו בהעלאת הכדור להתקפה אחרי סל. ההצקות האלו לא איפשרו אפילו התחלה של פיק אנד רול, ופשוט גרמו לבחור החביב לרצות להיפטר מהכדור כמה שיותר מהר. כך השגת שלושה דברים – גם הוצאת מהשטף של המשחק שחקנים שרגילים לגעת בכדור וצריכים זאת כדי להרגיש חמים (דלי, שומפרט); גם מנעת גיוון של משחק ההתקפה כי כבר אין פיק אנד רול ואין האלי-הופים לטריסטן; וגם גרמת ללברון להוביל כדור עוד קצת, כלומר להתעייף עוד קצת, כלומר לזרוק את הזריקה האחרונה הצידה קצת… והנה – ניצחת.

אז מה מחר? אם באמת קיירי גמור, זה הזמן לזרוק פנימה את כיור המטבח, כמו שצביקה שרף העלה איזה גרסיה במחצית מול סיינה בחצי גמר הפיינל פור. אין לך מה להפסיד.
בפסים יותר פרקטיים – קליבלנד חייבת לייצר דברים שהיא לא עשתה עד כה בפלייאוף (או לא הרבה), אבל זה אולי יותר מדי לבקש. מבחינת הצד המנטלי, אני מאמין שדיוויד יעבוד עם דלי כדי להעביר לו את פחד הבמה ולנטוע בו ביטחון. השאלה היא אם מבחינת כדורסל הוא יוכל להוביל התקפה כפי שעשה מול שיקגו, כאשר סימן השאלה העיקרי נובע מהאורך והאתלטיות של הגארדים מהמפרץ. כיוון נוסף ששווה לבדוק הוא משחק הפוסט של מוזגוב, שגבוה בראש מכולם שם.

אבל באמת, ה-נקודה היא מה שכתבתי לגבי דלי – אם הוא יצליח לנהל פיק אנד רול סביר הוא ימשוך עזרה ויוכל לשחרר כל מיני שאמפרטים וג'ונסים לשלשות, וזה בעיקר מה שקליבלנד צריכה – גיוון במשחק ההתקפה.

בהצלחה, ושלא ידפקו אותנו עם סוויפ פה. חיכינו יפה 9 ימים בלי להתלונן (חוץ מיאיר כמובן), לפחות תנו סידרה מותחת!